כל חיי הבוגרים, עד היום, בכל פעם שמתנגן שיר טוב ברדיו, נגיד Flashdance – She's a Maniac בראש מתנגן לי סרט שאני רצה ודופקת רצף סלטות, ברגים ופליקלקים.
וזה לא כי התאמנתי בילדות ופרשתי. יש לי אפס רקע או נסיון.
ביום הולדתי ה-42 התחלתי להתאמן בפס אקרובטיקה. סוג של. להתאמן זה אובר-סטייטמנט.
בינתיים זה מתפתח לאט. בערך כמו השיפור האיטי שלי בסלקליין. אולי אם יהיה לי מספיק שנים…
אבל הרעיון לנסות בא לי מסיפורה של אן המופלאה.
אן מקגוואן לא רצה יום בחייה עד גיל 49. אז בעלה נפטר ובנסיון לברוח מהתהום שנפערה בחייה התחילה לרוץ.
זה היה 1974 ומאז היא לא מפסיקה. גם כריתת שד לא עצרה אותה ב- 1991, כשהתחרתה באליפות הגיל השלישי בריצות ספורטיביות של 100, 200 ו -400. ששם התחרות לא יטעה אתכם.
החברה שם בכושר טוב יותר מרוב האנשים מחצית גילם .היא לא ויתרה גם על מקצי זריקת פטיש, דיסק, כידון וקפיצה לרוחק.
אן כיום בת 95. היא עדיין מתמודדת במשחקים הלאומיים לבוגרים, בהיותה רק אחת משמונה שהתמודדו בכל משחק מאז הקמתן בשנת 1987.
היא בעיני דוגמה יוצאת דופן שאף פעם לא מאוחר להתחיל.
ומאז התחחלתי לקרוא על שיאני-גיל אני לומדת שהיא לא היחידה.
תובנה 10 ואחרונה מהסדנה לשואפים ל-100+ בבריאות טובה מחר.
